אסתר (74) מת”א שמתגוררת בבית הדיור המוגן “עד 120”, היתה שבויה גם היא בחלק מהסטיגמות האלו.
“האמת? ממש לא רציתי לעבור לדיור מוגן. אמרתי לילדים שלי שאני לא יוצאת מהבית לשום מקום”, מספרת אסתר.
“דיור מוגן נתפס בעיני כמקום לאנשים שלא מוצאים את עצמם בבית או כאלה שסובלים מבדידות. אבל אז אחת החברות שלי עברה לדיור מוגן, והזמינה אותי לביקור. אחרי יום ביחד הבנתי את הטעות. היא בעצם חיה את החלום שתמיד חלמתי: היא גרה במקום שמרגיש כמו בית מלון, היא לא צריכה לדאוג לאוכל, לניקיון ולבישולים, והיא נפגשת עם חברות כל יום כאילו היא בטיול בחו”ל. מה צריך יותר מזה בחיים?”

דברים דומים שמענו גם ממרים מרקוביץ’ (76) שעברה עם בעלה מיכאל לבית “עד 120” בראשון לציון: “מבחינה חברתית אני ובעלי השתדרגנו”, היא מספרת, “אנחנו מעט חודשים פה, אבל כבר התחברנו לכמה זוגות נוספים. אנחנו יושבים איתם כל יום אחרי ארוחת הערב לקפה ועוגה, מדברים ומתעדכנים.

זה נעים להיות מוקפים באנשים. וגם מבחינת הזוגיות, אחרי 53 שנות נישואין זה מאתגר להיות יחד כל הזמן, אז עכשיו שנינו יותר רגועים כאן”.

מחקר של אוניברסיטת ייל מצא שאנשים המייחסים לזקנה בעיקר דברים שליליים – פגיעה באיכות חיים, קושי ומוגבלות – חווים יותר קשיים פיזיים ונפשיים בהגיעם לגיל זקנה, ואף מתים בממוצע 7.5 שנים מוקדם יותר מאשר אנשים המחזיקים בעמדות חיוביות יותר כלפי הזדקנות.

ככלל, ניתן לומר כי ההתמודדות עם אתגרי הגיל השלישי נחלקת לשתי אסכולות: זו האופטימית, המקדשת למידה והתקדמות מתמדת; וזו הסקפטית, שלפיה זה כבר לא השלב שבו ניתן לשנות הרגלים ישנים. כיום ברור כי הזדקנות קשורה באופן ישיר לרמת הפעילות הפיזית, הקוגניטיבית והחברתית של האדם.
“כשאנשים ‘מתחילים להפסיק’ – אז הם מתחילים להזדקן”, אומר ג’ורג’ פסטבינדר, בן 75 שהשתתף בסרטון “What is Old”, המלמד אנשים צעירים להעריך מחדש את עמדותיהם כלפי הזדקנות בכלל ואנשים זקנים בפרט.

ואולי בעצם זה הסוד הגדול של שמירה על “גיל מנטלי צעיר”: להמשיך בפעילות כל הזמן, ואף פעם לא לבחור להפסיק.

את הסוד הזה דיירי הבתים של רשת “עד 120”, המפעילה 3 בתים מוגנים הממוקמים במרכזי הערים – הוד השרון, ראשון לציון ותל אביב (ובקרוב בית נוסף במודיעין), מיישמים מדי יום.